ילדות
ילדות
“דברנו עברית, גרמנית, וצרפתית. לדבר גרמנית בתקופה הזאת זה לא היה הכי טוב"
ראיון מרתק עם דוד הלברשטם (פפי) על הילדות בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה
קוראים לי צורי ואני רוצה לספר את הסיפור של סבא שלי דוד הלברשטם ("בצרפתית: פפי")
פפי נולד בפריז ברובע ה-12, השנה הייתה 1948 אחרי מלחמת העולם השנייה. היה באזור בית חולים אמריקאי ושם הוא נולד.
ההורים של פפי היו מאוד עניים, אז לא היה להם הרבה משחקים: "באזור שבו גרתי הייתה כיכר ענקית עם הרבה שטח, וההורים שלי קנו לי ולאח שלי גלגיליות, לא בשביל לשחק! בגלל שלא היה להם כסף לקנות כרטיס לאוטובוס, נסענו ככה לבית הספר ולפעמים גם חיברנו את הגלגיליות למכונית (אז לא היה הרבה מכוניות) ונגררנו אחריהם עד לבית הספר!"
אחרי הגלגליות, אביו של פפי (פפי אהרון) קנה משחק שנקרא 'מונופול'. "היינו משחקים שעות במונפול" מספר פפי, "היינו משחקים יום אחד וממשיכים את המשחק למחרת. כשאבא התעצבן שאנחנו לא הולכים לישון הוא איים עלינו שהוא יפזר את המשחק, מהפחד היינו הולכים לישון ואז כשההורים ישנו המשכנו לשחק".
כשאני שואל את פפי מה הוא חלם להיות כשהוא היה קטן הוא עונה: "כשהייתי קטן, רציתי להיות רופא מנתח, אמא שלי כל הזמן הייתה אומרת שאני יהיה רופא שיניים, אז אמרתי 'מה פתאום! לטפל בפה של אנשים שלא מצחצחים שיניים ממש לא!'. היום אני רופא שיניים (-: ".
"היינו ארבעה בבית", מספר פפי, "אבא, אמא, אני ואחי שקטן ממני בשנתיים. אחי השלישי, נולד חמש עשרה שנים לאחר מכן".
כשפפי דוד היה בן שלוש, אבא שלו לקח אותו לחיידר, "זה היה חדר ריק בלי שולחנות או כסאות, אחרי מלחמת העולם השנייה לא היה כלום. היה מורה, הוא התחיל ללמד אותנו א'-ב'. שפת האם שלי הייתה גרמנית, בבית דברנו ככה" הוא מספר "זה בלבל אותי לגמרי, בחיידר דיברנו עברית, בבית גרמנית, וברחוב צרפתית. אחרי מלחמת העולם השנייה, לדבר גרמנית זה לא בדיוק הכי טוב".
בגיל שש פפי הלך לבית ספר יהודי, אבל, בקצה השני של פריז, "הייתי שם רק שנתיים, אחר כך ההורים העבירו אותי לבית ספר יותר גדול, לא רחוק מאיפה שגרנו". בגיל שמונה הם עזבו את פריז, ועברו לפרברי רואן (Rouen) "הגעתי לבית ספר של אנשים שלא כל-כך יודעים הרבה", מספר פפי, "הרבה פעמים ידעתי יותר מהמורים!, אין דבר כזה להגיד למורה שהוא טועה, כל פעם שתיקנתי את המורה הוא הרביץ לי וחזרתי הביתה בוכה. באתי ממשפחה של חכמים, אבא ידע הרבה מאוד דברים והתעניין בהרבה דברים". פפי נשאר בבית הספר הזה רק שנה ובכיתה ה' עבר לפנימיית עקיבא בשטרסבורג (Strasbourg), בית ספר יהודי מאוד טוב וגדול. "הייתי שם שנה, בעיני אמא זה לא מצא חן ולכן בכיתה ו' חזרתי לפריז לפנימיית רמב"ם, שם גמרתי את הבגרות...".
חגים ומסורות
"אחרי מלחמת העולם השנייה ההורים שלי כעסו מאוד על ה'"
מילד חילוני- למבוגר דתי, דוד הלברשטם (פפי) מספר את סיפורו המרגש...
"בילדותי המשפחה שלי הייתה מאוד חילונית" מספר סבא שלי (פפי) כשאני שואל אותו איך חגגו את החגים במשפחה שלו. "חוץ מיום כיפור, שבו אמנם לא צמנו והיינו נוסעים במכונית, אבל הגענו לבית הכנסת כדי לשמוע את תפילת הנעילה ואת השופר."
אחרי מלחמת העולם השנייה, הוריו של פפי מאוד כעסו על ה', אז את רוב החגים הם לא חגגו...
"דווקא את חנוכה כן חגגנו, הדלקנו את נרות החנוכה, אני מאוד אוהב את חנוכה, כל החג מתעסק באור, זה חג שנותן הרבה מאוד תקווה שיהיה יותר טוב, חושך זה פחד, מוות וחוסר ידיעה, את כל אלה האור מגרש…"
"גרנו במרכז פריז, והיו הרבה בתי כנסת שאפשר היה ללכת אליהם ברגל. את זה כמובן ידעתי יותר מאוחר" פפי אומר "כל מה שנוגע לבתי כנסת, לחזן, לחשמל ולתאורה בבתי הכנסת, הכל הופעל על ידי אנשים פרטיים שמשלמים ומחזיקים את בית הכנסת, ולא המדינה. אח של אבא שלי היה אחד ממחזיקי בית הכנסת. הוא היה מאוד עשיר, והוא בכלל לא היה דתי, הוא שילם משכורת לרב. "הבן של הרב הזה לימד אותי לקרוא בתורה." בנו של הרב היה עם פפי בפנימייה, גדול ממנו רק בשנתיים.
אביו לקח את אמא שלו, אותו ואת אחים שלו לבית הכנסת, הם היו מגיעים בסוף מנחה, "לא הבנתי כלום מהתפילה!".
"אני זוכר שנפשנו באחד המקומות היפים בצפון ספרד, ישבתי מול הים והתחלתי לחשוב 'מי אני? מה אני? ולאן אני הולך' אז הייתי כבר בבית ספר דתי, ולאט לאט נהייתי דתי. ההורים שלי כעסו עלי שאני מקלקל להם את החיים! לקח לאימא שלי כמה שנים כדי להחליף את המטבח לכשר, עד אז אכלנו מאכלים לא כשרים. אני זוכר שנסענו ביום ראשון ליד חוף הים ואכלנו באחת המסעדות פירות ים, זה היה אחד התענוגים הכי גדולים! וכשאני התחלתי לסרב, ההורים שלי אכלו בשקט ואני לא!".
בפסח, המשפחה של פפי הייתה אוכלת רק מצות, אימו הייתה מנקה כל שבועיים, אבל בפסח היה אפילו יותר נקי! אביו היה קורא את ההגדה בליל הסדר, אבל מהר מאוד, "אני לא הבנתי כלום!"
עם השנים, פפי ואחיו למדו בבית ספר יהודי "ידענו קטעים כמו 'הלל' ו 'נשמת כל חי' אבל לא יותר מזה"
"כשהכרתי את מימי ובאתי לביתה, גיליתי שאצלה מקריאים את ההגדה של פסח בדיוק אותו דבר, והיא הייתה דתיה!" אביה של מימי (פפי שמעון) היה מאוד דתי והוא הצליח לקרב קצת יותר את אביו של פפי ליהדות "פפי שמעון קנה לי תפילין וטלית!" מספר פפי.
"אשתו של פפי שמעון (ממי לולה) הייתה פחות דתיה אבל היא קיימה את המצוות כי היא אהבה את פפי שמעון".
"עם הזמן אמרתי להורי 'אם זה לא כשר, אני לא בא לאכול!' אז הם אכלו כשר בגללי ובגלל מימי (סבתא)"
"היום ברוך ה' יש לי משפחה מאוד גדולה ואיתה אני חוגג את החגים, הפער בין חגיגת החגים אז והיום הוא אינסופי. יש לי אישה נהדרת, ילדים מדהימים, ונכדים עוד יותר מדהימים, אז עשיתי את שלי…"
חקר תמונה
"בתוך הסיר הזה התקלחתי!" מספר פפי "בילדותי המשפחה שלי הייתה מאוד ענייה גרנו כולנו בחדר אחד קטן ששכרנו, בתוך מלון דירות " בחדר הזה לא היתה אמבטיה". אמא שלי באה מגרמניה, זה אומר שכולם צריכים להיות נקיים ומצוחצחים. אז היא קנתה סיר גדול ומילאה במים, ובו התקלחתי עד גיל 3. כל הצרפתים שהיו במקום לא הבינו למה המשפחה שלי כל כך
נקייה!"
אחר כך משפחתו עברה לחדר קצת יותר גדול (-:
"בתמונה הזו אנחנו במילאנו (איטליה)" רואים פה את פפי (למעלה) עם אימו (במרכז) ואחיו הצעיר מרסל (למטה), מול הכנסייה הגדולה של מילאנו "אבא שלי מאוד אהב את איטליה אז כל שנה היינו נוסעים לחופשה של כמה ימים באיטליה" אבל לא היה להם הרבה כסף, לנסוע מפריז עד איטליה היה לוקח יום וחצי! "הייתה לנו מכונית ישנה מאוד והנסיעה בה הייתה לוקחת הרבה מאוד זמן. אני זוכר שבדרך למילאנו הייתה עיר נופש שנקראת אלאסיו (Alacio). כשנפשנו באלאסיו, לא הגענו לבית מלון או לצימר, היינו ישנים על חוף הים!" היו על החוף באלאסיו בקתות קטנות להחלפת בגדים לבגדי-ים "אבא שלי היה משכיר את אחת הבקתות הקטנות. כל היום היינו משחקים בחול וכשהגיעה הזמן לישון היינו נכנסים לבקתה וישנים בתוכה!"
חלומות
"בילדותי לא היה לי זמן לחלום!" פותח פפי את המפגש "לא חלמתי אף פעם על דברים גדולים ורחוקים, לא נתנו לי אפשרות לחלום". אביו של פפי היה מאוד חולה "כל בוקר מחדש הוא חשב שהוא הולך למות! היו לנו שיחות על מה יקרה אם הוא ימות. אני הייתי האחראי על המשפחה, מיד נכנסתי לעולם המבוגרים שבו הייתי צריך לעשות הכל לבד."
"היתה לי אימא מהחלומות!" מספר פפי "אבל היא לא ידעה להתנהל מחוץ לבית ולמשפחה". לאימו לא הייתה עבודה, היא עזבה את בית ספרה בגיל 10 כי הנאצים לא נתנו לה ללמוד! "היא הייתה תלויה כל הזמן במישהו אחר, היא סמכה עלי, ולא אני עליה".
"כשהיינו קונים בגדים עם אמא, היא ידעה בדיוק איזה בגד היא רוצה, אבל לא ידעה אם הוא יקר, זול, אם חשבון הבנק מאפשר לקנות את זה, כל מיני דברים בסיסיים שמבוגרים אמורים לדעת, בכל הדברים האלה אנחנו (הילדים) עזרנו לה".
"היתה לי אמא, היו לי 2 אחים קטנים, הייתי צריך לנהל הכל לבד..."
אבל אחיו של פפי חלמו, אח אחד חלם להיות עשיר מאוד (הוא לא היה),
והאח השני חלם להיות פרופסור (הוא הצליח).
"אחד הדברים שדווקא חלמתי שיהיה לי, זה משפחה, אני חלמתי על משפחה קטנה, אבל כשהתחתנתי עם מימי (סבתא) גיליתי שהחלומות שלה קצת יותר גדולים (6 ילדים!), אנחנו עכשיו חולמים ונלחמים על זה שהמשפחה תהייה יותר מאוחדת, למרות שאחרי שכל אחד מתחתן הוא מקים משפחה עם הדעות שלו והרצונות שלו, אנחנו רוצים שכולם יהיו מלוכדים ומאוחדים."
"היה גם את החלום על הרפואה [מפגש 1]"
"עכשיו אנחנו חולמים" פפי מספר "לצאת לטיול גדול מאוד ליד ניו זילנד שאנחנו (מימי ואני) מתכננים כבר הרבה זמן, ושנה אחר כך לקחת את הנכדים לחופשת סקי".
סיכום:
"אם הייתי יכול לשנות משהו במהלך החיים שלי, הייתי רוצה ילדות, לעשות דברים בלי לדאוג למחר. הייתי רוצה שהמלחמה על החיים הנורמליים בילדות שלי תהיה פחות קשה, למרות שההורים שלי ניסו להסתיר את הקשיים, הקושי היה מורגש.
אחד הסיבות שבגללן לא שלחתי אף ילד לפנימייה זה כדי שלילדים יהיה יותר ילדות, מאותה הסיבה אנחנו לוקחים כמה נכדים לחופשה, כדי שהילדים ירגישו שהם לא "אחד מ.." כל אחד הוא מיוחד, כל אחד הוא אישיות בפני עצמו...
תגובות
הוסף רשומת תגובה